דיוקסין במזון

חשיפה לדיוקסין דרך המזון נובעת ממקורות סביבתיים טבעיים וממקורות מעשה ידי-אדם. דיוקסינים מתפרקים לאט מאוד בסביבה ויכולים להיות מאוחסנים בצמחים ולהילקח על-ידי בעלי חיים. דיוקסינים עלולים להיות מרוכזים בשרשרת המזון כך שבהמות, דגים ופירות ים עלולים להכיל ריכוזים גבוהים יותר של דיוקסינים מאשר צמחים, מים, אדמה ומשקעים בסביבתם. הריכוזים הגבוהים של דיוקסינים בבהמות, בדגים ובפירות ים מצויים לרוב בשומנים ובכבד.

דיוקסינים. עלולים להצטבר בשרשרת המזון.
צלייה או הסרת השומן מהבשר עשויה להפחית את רמת הדיוקסינים.

הרשויות הפדרליות בארה"ב מודעותם לנוכחות של דיוקסינים במזון כבר מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת. כיום נעשים מאמצים על מנת להפחית רמות של דיוקסינים בסביבה ולפיכך במזון וכן מאמצים לזהות שיטות ייצור מזון שיפחיתו את רמות הדיוקסינים.

נכון להיום, המלצות ה-FDA בנוגע לתזונה נשארות זהות. לפי ה-FDA אין להימנע ממזונות ספציפיים עקב נוכחות של דיוקסין. כל קבוצת מזון מכילה רכיבים תזונתיים שונים הדרושים לבריאות מיטבית.

הפחתת כמות החמאה או הלארד (שומן חזיר) בהכנת מזון ובישול בשיטות מופחתות שומן (כגון צלייה בתנור) עשויים להפחית את החשיפה לדיוקסינים. אסטרטגיות אלו מסייעות להפחית את צריכת השומנים הרוויים, כמו גם את החשיפה לדיוקסינים. ואכן, לפי דו"ח של ה-NAS משנת 2003 ההמלצות לצמצום החשיפה לדיוקסינים זהות להמלצות הכלליות לתזונה נכונה הנוגעות להפחתת צריכת שומנים מן החי.

חשוב לציין כי בתזונה מאוזנת ובריאה אנו זקוקים לכמות מסוימת של שומנים. שומנים מספקים אנרגיה וחומצות שומן חיוניות, וכן הם מסייעים לגוף בספיגת ויטמינים מסיסי שומן (ויטמינים A,D,E,K). ולכן צריך כמות מסוימת של שומנים במזון שאנו צורכים. ההמלצות ב"מדריך התזונתי לאמריקאים" משנת 2010 ממליצות על צריכת שומן שלא תעלה על 20%-35% מסה"כ הצריכה הקלורית, כאשר לא יותר מ-10% יגיעו משומנים רוויים.

חשוב לציין לא ניתן להפחית רמות של דיוקסינים ע"י שטיפת המזון. עם זאת, שיטות בישול להפחתת השומן במזון (כגון צלייה והסרת השומנים) עשויות להפחית את רמות הדיוקסינים.

רמות הערכות בטיחות של צריכת דיוקסינים

ארגון JECFA מטעם האו"ם קבע רמת צריכה חודשית נסבלת של 70 פיקוגרם לכל ק"ג משקל (או רמה יומית של 2.3 פיקוגרם לכל ק"ג משקל).

בנוסף, הסוכנות האמריקאית לחומרים רעילים ולרישום מחלות (ATSDR) קבעה רמת סיכון מינימאלית של צריכה כרונית יומית של 0.1 פיקוגרם לכל ק"ג משקל גוף עבור הדיוקסין 2,3,7,8-TCDD.

רמות גבוהות מדי של דיוקסינים במזון לבעלי חיים

בשנת 1997 נמצאו רמות גבוהות פי 10 של דיוקסינים (ביחס לרמות הרקע[1]) במוצרי עוף, בדגים ובביצים. חקירה של ה-FDA (ושל גופים נוספים) העלתה כי חימר ממכרה מסוים ששימש כתוסף למזון לבעלי החיים היה האחראי לרמות הגבוהות יותר של דיוקסינים. החימר, שכנראה מכיל דיוקסינים באופן טבעי, הופסק לשימוש כתוסף מזון לבעלי חיים (בארה"ב).

מאז, חלו מקרים רבים נוספים בהם נמצאו רמות גבוהות משמעותית (לעיתים פי כמה מאות) של דיוקסינים ממקורות שונים (כולל מאירופה), רובם עקב הזנת בעלי החיים במזון מזוהם.

חשוב לציין כי למרות העובדה שדיוקסינים מצויים גם בחלב אם – מומלץ מאוד להניק תינוקות בחלב אם. מחקרים מראים באופן עקבי כי תינוקות היונקים חלב אם בריאים יותר מאשר תינוקות המוזנים ע"י פורמולות לתינוקות. האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים וארגונים מקצועיים רבים נוספים מראים כי יתרונות ההנקה עולים בהרבה על ההשפעות האפשריות של מזהמים סביבתיים בחלב אם. בנוסף, חשוב לציין כי רמות הדיוקסינים כיום בחלב אם נמוכות יותר מבעבר.

 

[1] רמות רקע = רמות אופייניות סביבתיות של רעלן בתנאים מקומיים. (או: הריכוז הרגיל של חומר כימי בסביבה)